ממצפה רמון דרך שן רמון והר עריף להר כרכום

כמה זמן רציתי לעשות את "הר כרכום הר עריף" ,אחרי האהבה ממט ראשון אי שם בפסח 2006, ועוד מספר גדול של ניסיונות, סוף סוף הצלחנו.

טרק מדהים, שעובר במקומות מרוחקים במיוחד, עם נופים יפיפים על כל הנגב. 

הבעייתיות של הטיול זה הלוגיסטיקה הקשה - כל האזור של כרכם עריף נמצא בשטח אש ופתוח רק בשלושת הרגלים וחייב בתאום. כביש 10 היה סגור. המסלול גם לא מעגלי, ואי אפשר להגיע לסוף שלו עם רכב פרטי, ואפילו בתחילת המסלול לא כל כך טוב להשאיר את האוטו.

אז מכיוון שהיה לנו זמן, וכדי לחסוך בלוגיסטיקה מוניות וכו' הוספנו לטרק עוד יומיים של טיול לא מסומן ממצפה רמון (שגם אותו רצינו לעשות).

קצת פרטים טכניים:
טרק של חמישה ימים למטיבי לכת, שאפשר לעשות אותו בשני חלקים. סה"כ  135 ק"מ, שלושה ימים ממנו לא מסומנים, והיום האחרון עובר בשטח אש פעיל בשטח לא מסומן, עם המון נפלים. לא לבעלי לב חלש.(למרות שאפשר לבחור מסלול נוח יותר לחזור)
אנחנו עשינו הטמנה בתחילת החלק השני של הטרק עם רכב רגיל. בחגים אמור להיות עוקב עם מים בחניון של הר כרכום, אבל תבררו את זה טוב טוב ותשתדלו לא לסמוך עליו יותר מדי.
יש פה יותר פרטים טכניים כולל טלפונים, תעיפו מבט

ממצפה רמון להר רמון: 

משתתפים: ווה ,סורד ואני.
בערך 40 ק"מ, הרוב לא מסומן.

באנו בלילה, ישנו בבורות לוץ ועשינו הטמנה קצת לפני חניון של מפער ערוד (כי היה קשה להמשיך עם הרכב). שם פגשנו את יאן ולאו ששקלו להצתרף אלינו ממקודם. 

השארנו את האוטו במצפה רמון, והתחלנו. יורדים למכטש בשביל ישראל וממשכים ישר לכיוון מפער שן רמון. ברקע דיונות וצורות סלע מעניינות. באופן כללי, כל המפערים של מכתש רמון זה תופעה מעניינת בפני עצמה, ושווה לראות כל אחד מהם. המסלול שלנו עובר בשלושה כאלו. ממשיכים מערבה דרך המפערים של המכתש, למפער פוטם, עלינו גם להר פוטם עצמו שהוא מן כפה יפייפיה כזו שרואים מכל מקום.

רוב ההליכה ביום הזה היא במישור,אבל עדיין לא מסומן, וצריך להיזהר מנפלים. הנוף יפיפה, לאורך המצלעות של המכתש, דרך גבעות ודיונות.

אחרי השקיעה המדהימה והאוכל המושקע, נרדמנו כמו מתים.

בבוקר המשכנו לאורך המצלעות, ודרכם עלינו למכתש, בדרך יפיפייה, בזויות מאוד מוזרות, אמוניטים ואפילו קצת פריחה.

התחברנו לחלק המסומן בהר עידו - הר עם תצפית יפיפייה על הדרך שלנו ביומיים האחרונים והמון רוג'ומים בגובה של בן אדם. בירידה מהר פגשנו את לאו ויאן שבדיוק חזרו מהר עריף , עולם קטן לא?

משם המשכנו לקניון הפריזמות, שרק שם מצאנו מחסה קטן מהשמש. היה ממש ממש חם. אולי אם השמש הייתה יותר נחמדה איתנו, הייתי נהנה יותר מהקניון.

זהו, משם עליה חזרה לשפת המכתש, נפרדנו מסורד והמשכנו הלאה עם ווה. ההליכה על שפת המכתש קלה ויפה, וממש שווה לקפוץ לשם לביקור לאיזה שעה מחניון הר רמון, הנוף מדהים, באמת אחת התצפיות היפות שראיתי. האנדרטה לזכר אילן רמון ושאר הצוות של החללית מושקעת במיוחד, מפה עם השמות של הגבהות במכתש שקראו על כל אחד. מאוד יפה ומעניין. מגיע לו זיכרון במקום כזה.

ירדנו דרך נחל מלא צמחיה ופורח במיוחד (לא האמנו שאנחנו במדבר) להטמנה, ושם ליד החלטנו לחנות.

את החלק הזה אפשר לעשות בנפרד, ועבורו לא צריך אישורים מיוחדים. באמת טרק בן יומיים יפה ומאוד מומלץ.

מהר רמון לכביש 40 דרך הר עריף והר כרכם.

ווה ואני:
מילאנו את התיקים לשלושה ימים ארוכים ויצאנו לדרך, דרך נחל אליאב ואלות אטלנטיות למעלה לוץ. שם יש תצפית מצוינת לכל הדרך שהלכנו עד כה ומה שנותר לנו ללכת. משם חתכנו דרך נחל קציעה לכיוון של הר עריף. 

הו, הר עריף, המשקיף על כל הנגב , השוכן בית מכתשי התאומים הקטנים. כל כך יפה ומושך. אני הייתי קורא לך על שם אישה: "הר ילנה".

הראות הייתה מדהימה וכך גם התצפית. עליה ממש אפשר ללמוד את הגאוגרפיה של האזור. בהחלט הפנינה של הטיול שלנו. אין עוד מקום כזה. בעולם.

ספגנו את האווירה של המקום הקסום הזה יותר משעתיים, בזמן שהציפורים חיטטו בתיקים הפתוחים שלנו, והרסו לי את המכסה של הסיר. (אל תשאירו תיקים פתוחים ללא השגחה!)

ירדנו ישירות דרך הגדול משני התאומים, לנוף שלשתינו מאוד הזכיר את ההימליה (חוץ מהפסגות המושלגות כמובן) וחזרנו למסלול המסומן.

ישנו בירידה מהר חסון שם ראינו את השקיעה והזריחה.

למחרת , המשכנו להר חספס, וכמובן לא יכולנו לפספס את הר מיכאל, ועלינו גם עליו. הר מאוד יפה תצפית יפיפייה (אבל אני לא יכול להיות אובייקטיבי לגבי הר עם השם שלי) ועל הפסגה בניתי שני רוג'ומים לדורות הבאים.

הירידה מההר הייתה לא פשוטה, אבל גם לא בלתי אפשרית כמו שנראתה אחרי שירדנו.

משם המשכנו דרך בארות כרכום, שהיו יבשים. עלינו לפלטו והמשכנו עד להר כרכום עצמו. הנופים לאורך הפלטו פשוט מדהימים, ההליכה ממש משגעת.

ואז הגענו להר כרכום האגדי. אני רק אגיד שהיינו קצת לחוצים, כי זה היה ערב פסח, וציפינו לראות המון אנשים שם (בתקווה לטרמפ בחזור), וגם בביה"ס שדה הבטיחו לנו עוקב בחניון והחלו להיגמר לנו המים. לא ראינו אנשים יומיים, וההר נראה מאוד מבודד ושומם. אבל בינתיים החלו לצוץ ציורי סלע שונים, ורצנו מאבן לאבן כדי למצוא עוד ועוד.

ההר הוא פלטו ענקי, ומסביב מדבר ופסגות ואין אף אחד, רק שרידים עתיקים של ציביליזציה של המקום שוקק החיים הזה לפני אלפי שנים. זה מה שנשאר ממנו. מרגישים פה משהו מיסטי, חזק ויפה. מתעוררות הרבה מחשבות, עלינו ועל מה שהבאנו לעולם ומה ישער אחרינו, ועל מה אנחנו צריכים לשמור.

כאשר ראינו את החניון לילה היה ברור , שיש לנו עוד ~40 ק"מ של הליכה חזרה לכביש 40, כי לא היה שם אף אחד. אבל לפחות זה לא 40 שנה. וגם לא ראינו שום עוקב. למזלנו, כשירדנו למטה מצאנו הטמנה עם המון המון בקבוקים, ניצלנו.

אחרי מקלחת קצרה וחסכונית עלינו חזרה להר.

ערב פסח, הר כרכום - שחלק סבורים שהוא הר סיני, ציורי סלע , שקיעה ואנחנו לבד לגמרי. לבד לגמרי ברדיוס 30 ק"מ לפחות. ירדנו מההר כבר לאור הירח.

כל הדרך שעברנו, ערב פסח, הרבה צאי ,והשאריות של האוכל היבש שלנו וכמובן המדורה, הפכו את זה לערב בלתי נשכח.

היה משהו מאוד מיוחד וסמלי בכל ההתרחשות הזו, אני לא יכול להעביר את ההרגשה, אבל אולי בגלל שתכננו כל כך הרבה זמן וסוף סוף זה הצליח ועוד בצורה הרבה יותר מעניינת ויפה ממה שציפינו. אולי בגלל האווירה ,האנרגיה המיוחדת של המקום והזמן. כל זה ממלא אותך במשהו, משהו אינסופי וטוב, שישער אתך, עד סוף ימיך, כנראה.

אבל שוב נסחפתי.

בבוקר, אחרי סיבוב על הר כרכום ועליה קצרה לפסגה התחלנו את דרכינו חזרה מגן הפסלים, ואפילו מצאנו שביל שהולך בדרך שלנו. האמת שמהתצפית של הר כרכום רואים מעולה לאן צריך ללכת.

בדרך ראינו להקה של סוסי פרא, פעם ראשונה בחיים. מדהים מה אפשר למצוא במדבר כאין אף אחד.

הדרך עוברת דרך נחל אשל ואז שטחי אש ואימונים, עם המון נפלים ומטרות מפוצצות מעניינות.

כל ההליכה הזו ליד כל המכתשים הקטנים ונפלים שלא התפוצצו מוסיפים לדרמטיות של המדבר. אז כשירדנו לנו לנחל שזר, הרגשנו הרבה יותר בטוח.

נחל שזר ממש יפה , עם קניון צר וגבים שמחבר לדרך ג'יפים אדומה ויוצא משטח האש. זהו, רק עוד 9 ק"מ בדרך ג'יפים וסיימנו.

בדרך יש את נחל עדה וקניון מאוד מגניב כמו בואדי רם, שווה ביקור. לידו חניון לילה שנראה מעניין לפעם הבאה. אבל מיהרנו לתפוס טרמפ אני למעבר גבול ירדן דרום וווה צפונה.
בסוף מצאנו טרמפ , עם זוג ממש מגניב שפגשתי למחרת בירדן ובוואדי רם, אבל זה כבר סיפור ארוך אחר...

אני אסכם. 

זה טרק מ ד ה י ם!!!

ואהיה קצת רגיש שוב, באמת אחד הטרקים המדהימים שעשיתי בארץ ואולי בעולם. אפשר פשוט ללמוד את כל הגאוגרפיה של הנגב, את אגני הניקוז והמכתשים והמפערים. הנופים מדהימים, תחושת הריחוק, לא ראינו אף אחד שלושה ימים, וגם ביומיים הראשונים כמעט. לא תמצאו מקום כזה בשום מקום בעולם.
מקווה ששיכנתי.
התמונות:
https://plus.google.com/photos/111488392875344757563/albums/6015861071437623329
https://plus.google.com/photos/111488392875344757563/albums/6023639026607723665
https://plus.google.com/photos/111488392875344757563/albums/6019622734296267185

איך לבחור נעל טיולים

כתבתי את זה מזמן, וחבל שילך לאיבוד, אז הנה:

אתחיל בזה שאציין, אין משהו פריט אחד מושלם. לכל סוג טיול יש את הלבוש המתאים לו. ואם בוחרים בציוד הלא מתאים אז משלמים במשקל או סרבול, כמו כן כל אחד צריך להבין מניסיון מה מתאים לו, בקיצור תטיילו כמה שיותר, ותשימו לב מה מציק מה מיותר ומה אפשר להחליף.

אז נעליים, הכי חשוב שיהיו נוחות.
בגדול שני סוגים שמעניינים אותנו:

Hiking
נעליים קלות יותר , גמישות יותר, ובדרך כלל גם נוחות ומאווררות יותר, כמעט כמו נעלי ספורט רק עם סוליה ואחיזה טובה יותר. אבל הם לא יחזיקו לכם את הרגל טוב כאשר תלכו לא בקרקע לא נוחה או משקל גדול על הגב. מתאימות לטיולי יום קלילים כאלו.
יש כאלו שגם יעדיפו נעליים חצאיות (נעלי approach או trail running) , שהם עוד יותר קלות מהקודמות, אני לא הייתי ממליץ ללכת איתם למתחילים, כי הם לא מחזיקות את הרגל כל כך טוב.

Trekking
זה כבר הנעל הרצינית – אמורה להיות אמינה וחזקה – תפרים כפולים, וגם זה כמה שפחות ,מגן מקדימה,בולם רציני. לא גמישה כל כך, כך שאי אפשר יהיה לקפל אותה לשתיים (לא לאורך ולא לרוחב ) אחרת, תרגישו כל אבן שאתם דורכים אליה. בדרך כלל תהיה פחות קלילה ומסיבית יותר.

מרכיבים

• הבולם – PU או ספוג או חלולים (אני בעד PU) ולכמה ק"ג על הגב הנעל בנויה.
• גמישות - יש נעליים שלא גמישות בכלל וזה בעיה כי לא מרגישים את הקרקע בכלל וגם הקרסול שלכם לא עובד על חשבון שרירים אחרים, והרגל מאוד מתעייפת. קיצר צריך למצוא את האיזון לפי סוג הטיול שהולכים לעשות.
• סוליית vibram - זה מותג וזה לא must, יש אותו ביותר מ 100 סוגים שונים כך שזה לא אומר כלום, אבל בסה"כ זה לא מזיק
• Gortex או משהו אחר – כאשר לוקחים משהו נגד גשם – משלמים בזה שחם אתו, לדעתי, אין לו צורך בארץ, סתם חם. אם נוסעים לחו"ל , תכלס חובה. הליכה אחת בדשא עם טל בבוקר, ויש לכם נעל רטובה כל היום. אבל אל תצפו ממנו לממש גדולות – גשם של שעתיים רצוף יגרום לו לנזול, אבל זה עדיף מכלום.

חשוב
תנסו את הנעל בעליה ובירידה (לפעמים יש חלק קשיח בסוף של הנעל בקרסול , וזה ממש משפשף בעליה, או שהבוהן משתפשפת בירידה) , לפעמים הנעל צרה מדי או להפך , קיצר תבדקו. לרוב הנעליים לא יתרחבו, ועדיף שיהיה לכם נוח מההתחלה.
רצוי חזקה ומאווררת כמה שיותר - במיוחד לארץ , אך לפעמים זה דרישות שונות.
והכי חשוב, נוחות ושתחזיק לכם את הרגל – כך שאם תטו את הקרסול לצדדים – תראו שהנעל מחזירה אותו חזרה – כדי שלא תנקעו אותו בטיול.

בגדול לפי הניסיון שלי, ככל שיש יותר ניסיון הליכה כך גם הנעל שצריך פחות מגינה עליכם, אבל נוחה וקלה יותר.

זהו, נשאר רק לבחור וללכת. תהנו!

מבאר אורה לפארק תמנה

מבאר אורה לפארק תמנה

משתתפים: נדיה, ינה, קטיה וויק.

מסלול לא קל, במיוחד בגלל החום, המשקל ונסיעת הלילה.

יום א' 18~ ק"מ - עם הרבה עליות 

יום ב' 31~ ק"מ

אחרי כחודש של של שפל טרקים עקב המעבר והשיפוצים, הייתי חייב משהו רציני להתאוורר. אז עד שמזג אויר עדיין מאפשר, אילת!

הים הקריר, מזג אוויר החם והבירה הקרה, התיירות בביקיני והצלילות במים הקרים. כמה זה עלה לי בראש כשסחבתי את התרמיל בשיא החום במדבר בלי צל.

אבל נתחיל מההתחלה, אוטובוס לילה לאילת, יורדים בבאר אורה. ממש לא ממליץ, עדיף לקחת  אוטובוס של 8-10 בערב, ולישון כמו בן אדם בלילה. 

הגענו באזור 5, הלכנו לישון ליד הגדר של באר אורה לשעה וחצי. קמנו, אכלנו, שתינו ויצאנו לדרך. (אם תרצו למלות מים בבאר אורה, תצטרכו לטפס מעל השאר וממש משמאל יש ברז כיבוי אש ,ולידו ברז רגיל)

באזור הזה, הכל יותר גדול , המרחבים, ההרים גבוהים יותר , תווי השטח יותר מלא במפלים ושינויי גובה שלא רואים במפה. אחרי ניסיון לעשות "קיצור" לא מסומן, שעלה לנו בשעתיים בשיא החום, השתדלנו להישאר בשבילים. בכל זאת, התיקים כבדים וממש חם.

אחרי מעלה תמנה, ירדנו לכיון אצבע אלוהים וגבי עתק במסלול הירוק.

הגבים קרים, מלא מים, צל. פשוט אלוהי! אמרנו שזו אצבע אלוהים. (הא"א המקורית יותר דומה לחלק גוף תחתון יותר). התרחצנו (חלקינו) עשינו צאי, סיבוב בקניון,  וכבר הגיע הזמן לחפש מקום לישון.

בערב, אחרי הארוחה העשירה ותאטרון הצל של קטיה ונדיה, נרדמנו כמו מתים.

קמנו ב4 בבוקר כדי לא ללכת בחום, וחזרנו עם השביל הירוק עד האדום שבו המשכנו עד המפגש עם שביל ישראל ועד הסוף. 

המשכנו על המישור עד לעליה להר ברך (שם עובר שביל ישראל לאופניים) 

אחרי העליה, הנוף לכל מסיב תמנה מדהים. ההליכה על ההר נחמדה ולא קשה, הסלעים לבנים עם גוון אדום צהוב, המרחבים מדהימים. תענוג.

כשנהייה חם, קצת לפני הירידה לתמנה מצאנו צל והעברנו שם את השעות החמות עם עוד ארוחה עשירה ואפילו שנ"צ (חלקינו) והרבה צחוקים.

ירדנו לתמנה, דרך מכרות תמנה לכיוון ציורי הסלע, דרך יפיפה וצבעונית. חזרנו קצת לפני כדי לא לאחר לאוטובוס. ובשמונה בערב היינו בתחנה.

זהו, מסלול ממש כיפי, יפיפה, ממליץ מאוד, לא פגשנו אף אחד בדרך.
עם אחלה אנשים, הרבה צחוקים וכיף, אבל לזה כבר תצטרכו לדאוג בעצמכם.
הנה התמונות פה!